מכתב התאבדות של ילדה בת 15! מצמרר עד דמעות.
"לאמא,כל כך הרבה דברים יש לי לספר לך... כמה אני מרגישה לבד כרגע ולאף אחד לא אכפת.מה את יודעת עלי כבר?!כלום!את חושבת שהכל בסדר, אבל אצלי כלום לא קורה והנשמה שלי ריקה.אני באה הביתה לבית ריק. הבית נראה גדול כל כך וקר... אפילו המזגן, שבחורף אמור לחמם לא מוציא ממני את ההרגשה הקרירה הזאת.פעם, כשהייתי קטנה, אמרת לי שרק למשפחה בסוף אפשר לספר הכל, אבל עכשיו אני יודעת שהכל היה בולשיט ענקי.כשאת חוזרת מהעבודה, את אומרת לי היי, אני רואה טלוויזיה, במקום שתגידי לי, מותק, אני רוצה לדבר איתך את ישר הולכת לישון.
רק אלוהים יודע, כמה פעמים אני ניסיתי להעיר אותך. רק אלוהים.
אני מנדנדת אותך, מבקשת ממך, מתפללת לאלוקים שתקומי, מתחילות הדמעות לנזול, אבל בכל זאת את לא קמה.
אם יש אלוקים, למה הוא לא לוחש לך בחלום, שתקומי, שתתעוררי?!
שהבת שלך לבד, שהיא כל כך זקוקה לך בשניות אלו!!אחי הגדול, כבר יש לו משפחה. אני לא רוצה ליפול עליו עם הצרות שלי.
ואבא?! אבא בכלל לא אכפת לו מכלום. לא ממני, לא מאף אחד. אתם שניכם, ביחד לא תוהים אפילו מה איתי כשאני חוזרת מאוחר הביתה.היום רבנו. ריב גדול. כי כל היום לא ראיתי אותך, והרגשתי כל כך בודדה, וכשקמת לכמה דקות, הלכת לישון שוב. התחננתי בפנייך שתדברי איתי, את אמרת שבסדר, אבל לא ממש הקשבת. וכשהקשבת, קישרת את כל זה לנושאים אחרים, לא קשורים לכלום.את אמרת שאני אלך להתקלח ואז נדבר ביחד, אבל לא רציתי. כי ידעתי שאם אני אלך להתקלח את תירדמי, ואז אני לא אוכל לדבר איתך יותר ושוב הרגשתי שהמועקה תחזור.אבא אמר לי שאני סתם מזוכיסטית, שהוא לא סובל אותי לשנייה, ואני כל כך נפגעתי. כל כך!
אני לא מזוכיסטית! נכון?
תגידי לי שלא אמא... רק תגידי לי שלא, שאני הילדה הקטנה והמתוקה שלך...כשאני מתקשרת אלייך לעבודה אין לך זמן אלי.
אני שואלת אותך אם את עסוקה, את אומרת שקצת. אני מנסה לדבר, אבל את עונה לי בתשובות יבשות, של "כן" ו"לא".אמא, תשימי לב אלי, אני בודדה וזקוקה לך.... אמא, לנצח, אני אוהב אותך...."